אנדרי סטורה
חיים המוקדשים לליטורגיה ולשירה
אנדרי סטורה נולד בפריז ב-13 בדצמבר בשנת 1933.
במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלח אנדרי לאיכרים באזור היורה במרכז-מזרח צרפת כדי להגן עליו מפני הרדיפות האנטישמיות. הוא משתלב שם בסביבה הנוצרית ואף שר בכנסייה כנער מקהלה; רגיש מאוד לאווירה הליטורגית.
לאחר המלחמה שב להוריו, עמם הוא מתגורר בליון. אמו אוהבת מוזיקה ומבחינה בכשרונו של אנדרי. הוא הצטרף למקהלת הנוער באופרה דה ליון והפך במהרה לסולן. ניתן לשמוע אותו בתפקידי הרועה ב- MIREILLE מאת גונוד וכן ב- TOSCA מאת פוצ’יני. גם רב ליון מבחין ביכולותיו והילד התקבל לבית הספר לרבנות. הוא היה אז בן 14 ופרח בשירה ליטורגית. בהמשך הוא יעבוד עם ליאון אלגזי, שיתמקד וישקיע בפיתוח הכשרון של התלמיד החביב עליו.
בגיל 18 אנדרי קיבל את תפקידו הראשון כשליח ציבור בבית הכנסת בסנט אטיין, ולאחר מכן גם בבית הכנסת דה לה ויקטואר בפריז, שם הרב הראשי סימון מוראלי יציע לו תפקיד בבית הכנסת בננסי. הוא הקים בנאנסי את מקהלת הנוער איתה הופיע בקונצרטים בנאנסי, פריז, טרואה, בזאנסון, דיז’ון, ניס ועוד.
הוא הקים את שבט תנועת “צופי ישראל בצרפת” (Eclaireurs Israélites de France) בנאנסי, בו מילא את תפקיד ראש תלמוד התורה.
לאחר ארבע שנות לימודים בקונסרבטוריון של נאנסי הוא זכה בפרס ראשון לשירה ואופרה, פענוח ותורת המוזיקה.
בשנת 1960 נישא לניקול ליפמן, צעירה מנאנסי, אשר תסייע לו בתפקידיו, תתמנה לתפקיד הדרכה בצופים ותנצח על המקהלה. נולדו להם שלוש בנות: קרול, לורנס ואן-מרים, שיגדלו להיות מוזיקאיות מקצועיות.
ב- 1987 כאשר חגגה הקהילה היהודית בנאנסי 200 שנה להקמת בית הכנסת, ציין אנדרי סטורה את 30 שנות שירותו באותו בית הכנסת. הוא הופיע אז כסולן עם “שירות הקודש” של דריוס מילהוד, אותו כבר ביצע בעבר בנאנסי בליווי מקהלת בזאנסון, כמו גם בבית הכנסת בבורדו.
עם פרישתו, עבר אנדרי לישראל, שם הוא מתגורר כיום.
תפקידו של שליח הציבור:
חזן בית הכנסת
חזן בית הכנסת הוא נציגה של הקהילה, שליח הציבור, ויכול לממש את תפקידו רק בהסכמתה. החזן מוביל את תפילת אסיפת המאמינים. הוא ה”בעל קורא”, עליו לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה. קריאת התורה היא אחת התקנות העתיקות ביותר ביהדות ומהווה מרכיב מרכזי בטקסי בר המצווה כיום. תפקיד של החזן הוא ללוות ולהכין את הנערים לקראת הגיעם לגיל מצוות, וללמדם את קריאת התורה.
תפקיד החזן אינו ככומר או כשל מטיף. הוא אמון על רתימת הקהל לשירה בעת התפילה, ולכן עליו להיות בעל תכונות של מורה ומוזיקאי, וניחון בקול נעים ועוצמתי. אך מעל הכל, בזכות היכרותו עם המסורות והליטורגיה הדתית, על שליח הציבור לדעת לעורר את רגשותיה של קהילת המתפללים, ולהוביל אותה עד לכדי התעלות.
ילד מוסתר בזמן השואה: עדות
שנותיי הצעירות
מאז נישואיהם בשנת 1920, הוריי אברהם סטורה ורוזה אזולאי, התגוררו בפריז. נולדו להם שלושה בנים:
פול הנרי אהרון, ב- 11 לינואר 1922, בפריז
רוברט אלי ארמנד, ב- 10 לנובמבר 1923, בפריז
אנדרי מישל יוסף, ב- 13 לדצמבר 1933, בפריז
עם תחילת המלחמה בקיץ 1940, הייתי במחנה קיץ בסנט קאלה. הוריי עזבו את פריז ברכב לכיוון האזור החופשי, יחד עם אחי רוברט. הם רצו לאסוף אותי בדרכם, אך בשל חיפזונם לא הצליחו לבצע את העיקוף.
אחי פול, שלא עזב עם הוריי, קיבל אותי בשובי מהקייטנה. הייתי איתו לבד עד שאמי חזרה.
אחי פול גויס לשירות חובה (S.T.O), ונשאר בגרמניה עד לאחר השחרור במאי 1945. אני נותרתי לבד עם אמי, בפריז. היא עבדה כמתווכת בחברת ביטוח עד שנת 1941, כאשר נשללה זכותה לעבוד באופן רשמי. אז עבדה אצל מאדאם ברוני, “קתולית טובה”, שגבתה עמלה מרווחיה הדלים של אמי. זו האישה שהחביאה אותי בכנסייה, והטבילה אותי בכנסיית נוטרדאם-דה-שאנז, היא גם הייתה הסנדקית שלי.
בשנת 1941 פוניתי מפריז לפרובנשר, באזור יורה.
קיבלה אותי אישה מבוגרת וחולה, בנה מארק ואחותו ריין, אשר דאגו לחווה, לבעלי החיים שלה וטיפחו את השדות.
באותו כפר היו ילדים אחרים מפריז, אינני יודע אם האיכרים האלה קיבלו שכר תמורת המקלט שנתנו. הם כנראה לא ידעו שאני יהודי.
למדתי בבית הספר בכפר, הייתי משתתף במיסה ובשיעורי דת.
נשארתי בכפר זה עד ינואר 1945. יש לי מכתב לאבי מינואר 45′, לפיו אני שמח להתאחד עם אמא אחרי כל כך הרבה שנים של פרידה.
אמי הגיעה לאסוף אותי מפרובנשר באותו חודש.
התגוררנו בליון, ולאחר השחרור אבי הצטרף אלינו, ביוני 45′.
אחי רוברט הצטרף להתנגדות בלימוז’ ונהרג למען צרפת בגיל 20, ב- 18 ביולי 1944.
אחי פול חזר מה- S.T.O לאחר השחרור והתאחד עם המשפחה בליון בשנת 1945.
רוברט נקבר בבית הקברות היהודי בליון, ברחוב אברהם-בלוך בשנת 1946.
מכורח הנסיבות אמי חדלה מעבודתה אצל מאדאם ברוני, וחזרה לעבוד עבור בסניף של חברת הביטוח בליון.
לאחר 5 שנים בריחוק ובנפרד, אבי קירב אותי חזרה אל בית הכנסת, ובהדרגה הרחיק אותי מהכנסייה. בשנת 46′ עזבתי את המכללה הדתית הישועית סנט-ג’וסף בה למדתי כמורה, לטובת בית ספר ממלכתי-ציבורי.
ניגנתי בפסנתר מגיל 6, היה לי קול סופרן יפהפה, ותמיד אהבתי מוזיקה. כבר בגיל 15 נסעתי לבית הספר לרבנות בפריז, ללימודים במחלקת פדגוגיה וליטורגיה על מנת להיות שליח ציבור בבתי כנסת. נמשכתי למוזיקה ליטורגית, בתחילת הכנסייתית – ואז של בית הכנסת.
אבי הושפע מאד ממות בנו רוברט, והפסיק לעבוד. אמי היא זו ש”לבשה את המכנסיים” בבית.
לאחר ארבע שנים של לימודים בפריז נכנסתי לתפקיד הראשון בסנט אטיין. נשארתי בסנט אטיין משנת 1951 עד מרץ 1956. הייתי בבית הכנסת הגדול בפריז ממרץ 56′ ועד יולי 57′.
מאז הייתי בנאנסי, שם התחתנתי.
יש לי שלוש בנות נשואות, 11 נכדים ו-8 נינים.
הוריי עקבו אחריי לפריז ואז לננסי; אבי נפטר במאי 1959 ואמי בנובמבר 1986. אחי הגדול פול נפטר בדצמבר 1982, יש לו גם שלושה ילדים נשואים.
ארכיון מסמכים רשמיים
הוריי:
אברהם סטורה נולד 22-12-1885 באלג’יר (מחלקת אלג’יר)
רוז מרסל אליונור אזולאי נולדה בתאריך 01-11-1896 באלג’יר.
נישואים בפריז 75001 בתאריך 01-15-1920 (חוזה הנישואין שהתקבל בתאריך 01-09-1920 על ידי Maître Henri PINRAU, נוטריון בפריז).
ביתם הראשון בגיל 18, רחוב דו פונט נוף פריז
פטירה: אבי: 21-05-1959 ב NANCY 54000
אמי: 08-11-1986 ב- TOUL 54200
הילדים:
פול הנרי ארון סטורה יליד 11-01-1922 בפריז 75018
נפטר 24-12-1982 בסנט סימפורין ד’אוזון (רון).
רוברט אלי ארמנד סטורה נולד 10-11-1923 בפריז,
נפטר 18-07-1944 בסנט-ז’יל-לס-פורץ (87130).
אנדרי מישל ג’וזף סטורה נולד בתאריך 12-13-1933 בפריז 75010
Synagogue de Saint Étienne
Construite en 1880 par l’architecte Chapelou, elle ressemble aux Grandes Synagogues parisiennes. L’architecte lui a donné un caractère bien plus Juif, c’est à dire qu’elle ne ressemble ni à un théâtre ni à une église, ni à un temple.
La synagogue a été construite à quelques centaines de mètres de deux crassiers des mines de charbon, sur un terrain instable. De nombreuses fissures sont apparues et la célébration religieuse devenait dangereuse pour les fidèles et l’officiant. La synagogue, comme les locaux annexes furent démolis et sur le vaste terrain un building a été élevé.
La communauté a reçu en échange deux étages dans lesquels ont été intégrés la nouvelle synagogue et le centre communautaire.
C’est dans cette synagogue qu’André Stora a débuté sa carrière de Ministre-Officiant de 1952 à 1956. Il n’avait alors pas 18 ans.
Synagogue de la Victoire
La Grande synagogue rue de la Victoire fut inaugurée en 1874 et ne fut ouverte aux fidèles qu’en 1875.
L’architecte Aldrophe l’a construite dans un style néo-romain comme celle de Versailles.
Au sommet de la façade à arcades, une citation du Prophète en hébreu : ‘’Ma maison sera une Maison de prières pour Tous les Peuples’’
La synagogue a 28,40 mètres de haut et 44 mètres de long. Les seuls ornements sont ses 12 rosaces symbolisant les 12 Tribus d’Israël.
André Stora y fut Ministre-Officiant de 1956 à 1957.
Synagogue de Nancy
La synagogue de Nancy a reçu la 1ère autorisation royale pour sa construction . Elle fut inaugurée en 1790. Elle devait se situer loin des regards et fut bâtie sur une zone marécageuse.
On y accédait par une porte discrète, la synagogue étant située en 2ème corps de logis.
À présent elle se trouve en plein centre de ville à 500 mètres de la gare SNCF.
Son architecte était Augustin Piroux. Elle a été agrandie en 1841, puis en 1861.
Sa façade est plus grande que le bâtiment et date de 1935 au moment du percement du boulevard Joffre.
Dans cette synagogue, André Stora a célébré les offices de 1957 à 1994, date de son départ en retraite. Il vit actuellement en Israël depuis 2005.